על לידות שקטות, קוצר זמן וסוף טוב

31/03/2016 מאת elyasafyaakov 4 תגובות

 

5 חודשים. 5 חודשים ארוכים עברו מאז שכתבתי פוסט ואתם בטח שואלים את עצמכם "מה גרם לו לחזור לכתוב אחרי כל כך הרבה זמן? ולמה על לידות שקטות?" או "מי זה לעזאזל ולמה אנחנו מקבלים ממנו התראות למייל?".
התשובה לכך כואבת. פשוטה אבל כואבת. התשובה היא התינוק הקטן שלי.

ההכנות ללידה

הכל התחיל בתחילת חודש פברואר 2016 כשהדוקטור העירה אותי באמצע הלילה ואמרה לי "אני חושבת שיש לי ירידת מים". התלבטתי אם לזרוק איזו בדיחה אבל החלטתי שהספה פחות נוחה מהמיטה אז ויתרתי.

אמרתי לה שאני כבר בודק את העניין והלכתי למקום שאליו פניתי בכל שאלות ההיריון שהיו לי- דודה שלי (קחו המלצה חמה ממני, תמצאו דודה שהיא מיילדת ותשמרו עליה קרוב). דודה שלי התחילה לשאול כל מיני שאלות מוזרות כשבסופו של דבר (לאחר שראיתי דגים שוחים סביבנו) הגעתי למסקנה שלדוקטור אכן יורדים המים. כמובן שדבר ראשון זה טלפון לאמא של הדוקטור כדי להודיע לה שאנחנו עוד כמה דקות שמים אצלה את הילדים ונוסעים לבית החולים.
"אתם בטוחים שעוד כמה דקות אתם כבר אצלי?" היא שאלה. צחקתי בבוז ואמרתי לה שברור, הרי כבר הכנו את כל התיקים ואין לנו על מה להתעכב. 45 דקות לאחר מכן כשיצאנו מהבית, עוד התלבטתי אם לקחנו את כל מה שצריך. לשמחתי כשהגענו לבית החולים, דודה שלי כבר חיכתה לנו (מדהימה הדודה הזאת), לקחה מדדים, בדקה מה מצב הפתיחה (3 אם כבר שאלתם) ונתנה לנו את החדר הכי טוב שיכול להיות. זה הזמן לציין שאם אתם צריכים ללדת, אני ממליץ בחום על הדסה הר הצופים בירושלים. לא משנה איפה חשבתם ללדת, הר הצופים הוא מקום חם, מקצועי ועם אנשים מדהימים. אנחנו בוודאות נחזור אליו שוב.
נחזור לענייננו. לאחר שהתמקמנו ועשינו סבב הודעות קצרצר לאנשים הקרובים, חיכינו בסבלנות שהתינוק יצא, הרי אנחנו מוכנים וחבל לנו על הזמן.

לידות שקטות וסוף שלעולם לא אשכח

אחרי 17 שעות מתישות, ארוכות ומייגעות של צירים (ולמרות זאת כפי שאתם יודעים, הייתי מוכן בשנייה להתחלף איתה), הקטנצ'יק הראה את ראשו ואנחנו התחילה לדחוף (וכשאני אומר אנחנו, אני מתכוון שמורן דחפה ואני עודדתי אותה כאילו זה הסופר קלאסיקו) ואז זה קרה. הוא יצא. ואני והדוקטור מחייכים, מאושרים, נהנים מהשקט.
שקט.
אין בכי. רגע, למה אין בכי? לא אמור להיות בכי? הדוקטור נכנסת להיסטריה, אני מסתכל מאחורי הגב ורואה את דודה שלי ועוד צוות של 3 מיילדות ואחיות זזות במהירות וזורקות לאוויר משפטים כמו "צריך לחמם אותו", "תקראו מהר לרופאה".
אני מסתובב לדוקטור ואומר לה שהכל בסדר, פשוט מחממים אותו שעוד רגע נשמע אותו בוכה. בתוך תוכי אני יודע שהמצב לא טוב אבל אני לא רוצה שהדוקטור תראה אותי נלחץ.  הרופאה מגיעה, היא אומרת משהו על אמבו (מכשיר הנשמה) ואני קורס מבפנים. שלא תבינו לא נכון, מבחוץ הייתי "גבר גבר" וניסיתי להרגיע את הדוקטור, אבל מבפנים עמדתי להתפרק. לא יכול להיות, אני אומר לעצמי. לא יכול להיות שאחרי 9 חודשים ככה זה ייגמר.
הראש מריץ מחשבות, איך אני מודיע את זה למשפחה, לחברים, איך אני מתרומם נפשית ומרים את הדוקטור יחד איתי. ואז זה קרה, אחד הרגעים המאושרים בחיי. הוא בכה. הבכי הכי חמוד ששמעתם בחיים שלכם ואני והדוקטור בוכים יחד איתו.
עד היום יש לי מחשבות האם הדקות שהוא לא נשם ישפיעו על התפקוד שלו, אבל זה לא באמת משנה הרי אני יאהב אותו בכל מקרה (אלא אם הוא יממש את הפחד הכי גדול שלי). דרך אגב, לא סתם קראנו לו גולן. לא לנשום במשך 3 דקות זה משהו שרק לוחם גולני יכול לעשות 🙂

הזמן קצר והמלאכה מרובה

אני קופץ חודש קדימה.
גולן מתפקד כמו שצריך, כלומר אוכל, מחרבן וישן (לפעמים כל השלושה בו זמנית), החיים בבית סובבים בעיקר סביבו וסביב הצוציקית והכל טוב יפה חוץ מדבר אחד. ההערות עוקצניות שקיבלתי על הכרס שטיפחתי במהלך ההיריון של הדוקטור הולכות ומחמירות. זה הגיע למצב שהאשה האחרונה שהעירה לי על הכרס קיבלה ממני תגובה שכללה את המילים: "שמנה", "כרס" ו"תעשי משהו עם עצמך!".
סליחה אמא.

מכיוון שלא יכולתי להתאמן כמו שצריך עקב הבכי והשינה הלא סדירה של גולן (יהיה לו קשה בטירונות ככה) ידעתי שאני צריך למצוא אימון שיהיה קצר ואפקטיבי. הדוקטור רמזה לי שכביסות וספונג'ה זה אימון מעולה אז אמרתי לה שגם אני אוהב אותה (עובד כל פעם), התעלמתי באלגנטיות ושאלתי חברים שהם בטטות כמוני מה אפשר לעשות. קיבלתי כל מיני הצעות, ביניהם גם אימון שנקרא אימון TRX עד שחבר שלח לי את זה (לחצו כאן כדי לקרוא).
זה דבר שנקרא אימון  EMS ואני מודה שנדלקתי על זה, לא רק כי יכול להגיד שאני עושה כושר כשבפועל זה רק 20 דקות בשבוע, אלא כי זה פשוט נראה מגניב :). כשהראיתי את זה לדוקטור, היא אמרה שהיא רוצה לקרוא על זה עוד וחזרה אלי כשבידיה הוכחה ניצחת מהאינטרנט על כך שמשרד הבריאות קבע כי אימון EMS מסוכן. אמרתי לה שבאינטרנט רשום גם שרוב העם חושב שביבי פוגע במדינה ועדיין הוא איתנו שנה אחרי שנה (גילוי נאות, אני הצבעתי לבנט. בנט הוא אח). חוץ מזה שמשרד הבריאות חזר בו מההצהרה שלו. אז אין יותר תירוצים. כלומר לכם אין, לי עדיין יש תינוק קטן לטפל בו וזה כל התירוצים שבן אדם צריך בעולם…