על פחדים ומה עושים כדי להתגבר עליהם

28/05/2014 מאת elyasafyaakov 21 תגובות

האם שמעתם פעם על פוביה שנקראת אנטידאופוביה? אם כן אז אני ממש (אבל ממש) מרחם עליכם. אנטידאופוביה הוא הפחד שבמקום כלשהו בעולם, יש כרגע ברווז שצופה בכם. כן כן, מה ששמעתם!
יש הרבה פוביות בעולם. יש פוביות מוזרות יותר כמו אוקטופוביה שזה הפחד מהמספר 8, או צ'אטופוביה שזה הפחד משיער (הנה תירוץ בשבילכם למה אתם מקריחים), ויש פוביות מוזרות קצת פחות כמו אגורופוביה שזה פחד שמונע מכם ללכת למקומות ציבוריים ופתוחים או אביופוביה שזה פשוט פחד מטיסה…

לכולנו יש פחדים. חלק מהפחדים שלנו הגיוניים וחלקם קצת פחות, אבל בסופו של דבר יש פחדים שהם אוניברסליים וכולנו חולקים אותם.
אני חושב שאם הייתי צריך לדרג את 5 הפחדים הכי גדולים שלי, הסדר שלהם היה ככה (ואני מניח שאתם חולקים איתי לפחות שלושה מהפחדים האלה):

במקום החמישי – הפחד למות כשאני לובש דווקא באותו היום את הבוקסר עם החורים (אני כבר רואה איך מורן נוזפת בי על זה, אפילו שאני כבר נמצא עמוק בתוך הקבר).
במקום הרביעי – הפחד להשתין במכנסיים מול הרבה אנשים (כמו שקרה לנשיא קולומביה!).
במקום השלישי עם מדליית הארד – הפחד לגלות יש לי פוביה מפחדים, או בשמה המקצועי "פובופוביה" (אמיתי לחלוטין!).
במקום השני והמכובד עם מדלית הכסף – הפחד לגלות יום אחד שאני קרוב משפחה של ג'סטין ביבר (אני לא צריך להסביר לכם למה).

ובמקום הראשון עם מדליית הזהב – הפחד הכי גדול שלי שאני מקווה שלעולם הוא לא יתממש הוא… שהילדים שלי יאהדו את ביתר ירושלים.

אתם בטח חושבים שאני משוגע, אבל תנו לי להסביר לכם למה ואני בטוח שתבינו.

1. אני אוהד של מכבי חיפה מאז שאני זוכר את עצמי.
2. גדלתי בירושלים.

אם אתם לא מהנהנים עכשיו בהבנה ומרחמים עלי, אז כנראה שאתם לא מבינים את השילוב של השניים…
לגדול בתור אוהד של מכבי חיפה בירושלים, זה מסוג הדברים שאני לא מאחל לאויבים הכי גדולים שלי (טוב, בעצם אני כן). זה לבוא כל יום לבית הספר בידיעה שאני הולך לעבור התעללות פיזית ומילולית (ואני אחסוך פה את הדיון, מבחינתי ההתעללות המילולית הרבה יותר כואבת), זה לדעת שאסור לי לשמוח כשהקבוצה שלי מנצחת (מי שכדורגל בדמו, בוודאי מבין כמה זה קשה), אסור לי ללכת לבית הספר כשביתר מפסידה (וזה קרה לא מעט…) וזה לדעת שלא משנה מה אני אעשה, לעולם לא אהיה חלק מ"החבורה" מכיוון שאני שונה וחריג.
בסופו של דבר, זה מסתכם בדבר אחד ועיקרי – לקוות שכל יום אחזור לבית באותו המצב שבו הלכתי אליו.
אני  לא מבקש שתרחמו עלי, ממש לא. אני פשוט מנסה להסביר לכם את הפחד הגדול ביותר שלי.

למי שלא יודע, צבע המדים של ביתר הוא בצבע צהוב. עד היום אני לא מסוגל לחיות בשלום עם הצבע הזה בגלל מה שהצבע הזה מזכיר לי – אין לי בגדים בארון בצבע הזה (וגם לא לאשתי) וכמה ימים לפני החתונה אשתי העבירה את כל הבגדים הצהובים שהיו לה בארון כי כשאני רואה את הצבע הזה אני מקיא טיפה בפה (שיתוף יתר? לא נורא, אתם תחיו).
עד היום חברים שלי צוחקים עלי שיש לי בעיה עם הצבע הצהוב. הם חושבים שזה מטומטם, ילדותי ומה לא. הם רק לא מבינים שמאחורי הבעיה הזאת, מסתתר פחד עמוק.

את הסיפור הבא לא הרבה מכירים. מה זה לא הרבה? להערכתי רק שניים או שלושה אנשים בחיי מכירים אותו.

כשהייתי נער (להערכתי באזור גיל 13), נסעתי למשחק של מכבי חיפה מול ביתר באצטדיון טדי בירושלים. אני לא באמת זוכר מה הייתה התוצאה של המשחק אבל לעולם לא אשכח את מה שקרה בסיומו.
כשנגמר המשחק, צעדתי לתחנת האוטובוס כשאני לבוש בצעיף של מכבי חיפה אבל כשהמעיל שלי מכסה אותו (כבר אז הבנתי כמה זה מסוכן ללכת עם צעיף גלוי של קבוצה אחרת בירושלים). לצערי כנראה שחלק מהצעיף בצבץ החוצה וכשהגעתי לתחנת האוטובוס, 3 אוהדים של ביתר גילו את הצעיף, משכו אותו ממני והתחילו לדחוף אותי. תוך רגע זה נהיה אמבוש מטורף כשאני חוטף מכות, קללות ויריקות. מרחוק אני רואה את האוטובוס מתקרב ואני זוכר ששמחתי וחשבתי שניצלתי. מסתבר ששמחתי מוקדם מדי…
כשעליתי לאוטובוס, הבנתי שנכנסתי לגוב האריות. האוטובוס היה מלא באוהדי ביתר ונאלצתי לעמוד כל הנסיעה ליד הנהג כשאני חוטף יריקות, סטירות, צ'אפחות ומה לא.
הנהג לא עשה כלום ולא העיר להם. במחשבה לאחור, כנראה שאם היה עושה משהו הוא היה חוטף בעצמו.

אני תמיד אומר לעצמי שבמהלך החיים שלי עברתי 2 טראומות, אחת מהן הייתה כשנפצעתי בצבא, ועל השנייה קראתם עכשיו.

נתבקשנו השבוע בפרלמנט לכתוב על הילדים שלנו, על מה אנחנו מפחדים שהם יהפכו להיות ועל מה אנחנו עושים בנידון.
אז כמו שכבר הבנתם, אני מפחד שהילדים שלי יהיו אוהדי ביתר. לא בגלל שאני שונא את הקבוצה הזאת אלא בגלל שהאוהדים שלה מככבים בפחד הכי גדול שלי, בסיוט הכי גדול שלי.
ואם אתם שואלים מה אני עושה בנידון, התשובה לכך מבחינתי היא ברורה. אני עושה הכל ,אבל הכל, כדי שהסיוט הזה לא יתממש!
בין אם זה אומר למנוע ממנה צעצועים צהובים ובין אם זה לדאוג שהיא לא תלבש בגדים עם הצבע הזה, פשוט כי זה מזכיר לי משהו שאני מנסה מאוד לשכוח.

עדיין חושבים שאני משוגע?

נויה בחרה את זה לבד, נשבע לכם.

 

 

 בזמן שאני מדבר על פחד, האבא הזה מדבר על כך שהילדים שלו לא יצאו כמוהו וזה בסדר מבחינתו. כמעט.
לחצו כאן. לא תתחרטו!

—————————————————————————————————————

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של ערוץ המשפחה של Xnet, הקליקו כאן

 

רשימת הפוסטים המלאה של שאר החברים בפרלמנט:

רק לא ילד ערס: עומר להט – אל תסתבך עם פושטקים
שלא יצביע ליברמן: יובל אדם – ילד גזעני
שלא יהיה כמו כולם: גבריאל ויינמן – על העיוורון
גרוש, נכה, עני או הומוסקסואל: גיא רוה – האם באמת יש דבר שאני מפחד שאיתי יהיה כשיהיה גדול?
מאנייק חסר כבוד: ברק שטרית – ערכים טובים או מאניק חסר כבוד