"מילואים לא דומים בשום צורה למה שקורה בסרט גבעת חלפון, אבל הם בהחלט מהווים יעד לכל אזרח שלובש מדים".
את המשפט הזה אמר תומר ברנד בבלוג המעולה שלו אב-טיפוס והסיבה שהחלטתי לדבר איתכם על מילואים היא כי קיבלתי צו מילואים ל24 יום, שזה אומר כמעט חודש שבו לא אראה את הדוקטור ואת הצוציקית. חלק מהחברים שלי ששמעו שנקראתי למילואים לכל כך הרבה זמן, ישר אמרו לי לדחות/לבטל/לזייף מחלה או כל דבר אחר שישאיר אותי בבית ואני לא אשקר לכם, זה מאוד קרץ לי משתי סיבות:
סיבה ראשונה- משפחה. מעולם לא נעדרתי מהבית לתקופה כל כך ארוכה כמו שאני הולך לעשות. יואב, חבר שלי, מחלק מחמאות למי שעושה מילואים ואומר שבזכות זה הוא יכול להישאר בבית ולשחק עם ילדיו. אני חושב שמי שצריכים לקבל מחמאות הם לא אותם אנשים שיוצאים למילואים אלא בנות (ובני) זוגם שנשארים בבית עם הילדים. אני הולך להיות מטורטר על ידי מפקד רק בשעות שאני ער, אבל הצוציקית הולכת לשגע את הדוקטור 24 שעות ביממה.
סיבה שנייה- לימודים. אני יודע שאין דבר כזה מילואים בזמן נח ותמיד אבל תמיד זה בא בזמן לא נח. יחד עם זאת, אני בטוח שהיה אפשר למצוא זמן יותר נח לדחוף לי 24 ימי מילואים מאשר באמצע קורס במאקרו! זה נראה כאילו מישהו ישב וחשב מתי לעשות מילואים והחליט לתקוע את זה באמצע הקורס הכי קשה בתואר! (למידע לגבי הקלות שמגיעים לכם בתור סטודנטים שעושים מילואים לחצו כאן).
אני יודע מה אתם בטח חושבים לעצמכם: "אם כל כך קשה לו אז שיפסיק להתלונן ולא ילך למילואים". אז דבר ראשון, אני אתלונן כמה שבא לי, בשביל זה יש לי בלוג. דבר שני, כמו שכבר אמרתי לכם בהתלבטות שלי אם להישאר לגור בארץ או לא: "אם אני אעשה רק מה שמועיל לי בלי לחשוב על האחרים אז כולם יעשו את זה, ואיזה עולם זה יהיה אז?". אז כן, כנראה שאמשיך לעשות מילואים עד שהצבא יגיד לי לארוז את החפצים שלי וללכת הביתה (רק שלא יעשה את זה בשיחת טלפון כמו שביבי עשה ללפיד) כי אין מה לעשות, פראיירים לא מתים – הם רק עושים מילואים.
אני מאחורה עם השיער הגולש והעיניים הכחולות בצבע חום
ולפני סיום אני רוצה לצוטט את מילותיו של ניר כהן, קצין מצטיין בגולני:
במילואים כולם שווים. זה לא משנה איזה איש גדול אתה בחוץ, כאן כולם אנשים, כולם עשויים מאותו החומר, כולם נכנסים תחת האלונקה, כולם דוחפים יחד את העגלה הזו שנקראת מילואים ובימים כאלה, שבהם כל אחד עושה לביתו, עסוק בעצמו, באינדיבידואל – טוב שיש מקום בו הגבולות מיטשטשים ול- 30 יום בשנה אתה מפסיק להיות עסוק רק בעצמך ואתה לוקח חלק במשהו גדול יותר. זה נותן לאדם פרופורציות ומרוקן אותו, גם אם לזמן מוגבל, מתחושת החשיבות העצמית המוגזמת ממנה כולנו סובלים. תוסיפו לזה את החברות שנרקמת בלי שהתכוונת, רעות דפוקה וטובה מהסוג הישן שאינה דומה לשום דבר אחר בשום מקום אחר. כזו שלא מבחינה ומבדילה בין אחד לשני – אפילו אם השני תימני, וקיבלתם משהו מופלא באמת. אז לסיכום – מילואים זה קצת חרא, אבל איך אומרים אצלנו – זה טוב החרא הזה."
אבא בלאגן 