עד לא מזמן, השתדלתי בכל כוחי למנוע מנויה להתקרב אליהם. השתדלתי שהיא לא תראה אותם, שהיא אפילו לא תדע שהם שם. חששתי שאם היא תראה אותם, היא תתקרב אליהם וחס וחלילה גם תתנסה! היום אני מבין שאין כל טעם לנסות, שהם נמצאים בכל מקום ושאין טעם להתכחש לזה – בסופו של דבר כולם נופלים לזה.
אתם יודעים על מה אני מדבר…
חטיפים!
אתם בטח עכשיו חושבים לעצמכם: "איזה דביל", זה בסך הכל חטיפים" ועוד כל מיני משפטים שהשתיקה יפה להם, אבל לא אכפת לי.
תגידו לי אתם, איך הייתם מרגישים אם ילדה בת שנה הייתה מנצחת אתכם בוויכוח?
איך הייתם מרגישים אם ילדה בת שנה היית עושה עליכם מרד ומתחילה לצרוח ולבכות, כי היא לא קיבלה עוד במבה אחרי שהיא קיבלה כבר אלפמאות כאלו בשעה האחרונה?
ואיך הייתם מרגישים אם הייתם עומדים לידה ואומרים לה בטון החלטי "לא!" (ונקרעים מבפנים), כשכולם מסביבכם אומרים לכם שזה בסך הכל במבה או חתיכת עוגיה ומה כבר יכול לקרות???
אני מת לבוא יום אחד לאותם אנשים שאמרו לי "מה כבר יכול לקרות?" ולהראות להם תמונה עדכנית של נויה:
נויהפלצת
אז אתם בטח שואלים את עצמכם מה החלטתי בסוף – להטיל וטו על חטיפים ולהסתכן במרד, לתת לה לטרוף אותם כאוות נפשה ולקחת את הסיכון שתהפוך לעוגיפלצת, או אולי ללכת בדרך האמצע ולהקציב לה חטיף אחד ביום?
בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שזה לא משנה איזה חטיף אני מביא או לא מביא לה.
כשהדבר שנויה הכי אוהבת לנשנש זו סוליה של נעל, גם החטיף הכי לא בריא בעולם נראה פתאום כמו פרי…
איש חכם אמר פעם, שיש שלוש דרכים שאתה יכול לגרום שמשהו יתבצע:
1. לעשות אותו לבד.
2. לשכור מישהו שיעשה אותו.
3. לאסור על הילדים שלך לעשות אותו.
וזו גם התשובה לשאלה שבכותרת : איך מונעים התמכרות? פשוט לא מונעים אותה ומקווים לטוב… מבינים שיש מלחמות ששווה להילחם בהם ויש כאלו שלא.
במקרה הנוכחי עדיף מראש לוותר ולהניף דגל לבן עם שברי עוגיות…בתיאבון!
אבא בלאגן 