יש לי וידוי…אני לא אוהב לנקות. אני כל כך לא אוהב לנקות, שכשהדוקטור מחליטה שצריך לנקות את הבית (כל יום, כל היום), אני מתחיל להסביר לה למה זה לא הגיוני לנקות כרגע את הבית. בהתחלה התירוצים שלי עוד נשמעו הגיוניים: ננקה ביום שישי לכבוד שבת/את נראית עייפה, אולי נדחה את זה למחר/בואי קודם נאכל משהו ואז ננקה (למי יש כח לזוז אחרי שאוכלים?) וכו'. הבעיה הייתה שלאט לאט הדוקטור הבינה עם מי יש לה עסק, התירוצים האלה לא עבדו עליה יותר וזה הגיע למצב שימי חמישי הזכירו לי את המסדר לפני יציאה שהיו עושים לנו בטירונות.
לשמחתי כל זה השתנה כשצוציקית נולדה. פתאום כל פעם כשלא רציתי לנקות, יכולתי ישר לתת תירוץ שקשור אליה.
- באמת שאני רוצה לנקות את הבית, אבל נויה עכשיו באמצע לזחול וחבל להפריע לה
- באמת שאני רוצה לנקות את הבית, אבל נויה עכשיו באמצע ללכת וחבל להפריע לה
- באמת שאני רוצה לנקות את הבית, אבל נויה עכשיו ישנה וחבל להפריע לה באמצע השינה
לאט לאט הבנתי את הפוטנציאל שבעניין והכללתי את התירוציקית (תירוץ+צוציקית) על כמעט כל דבר (אל תגלו לדוקטור):
- זה לא שאני רוצה לקנות חטיפים, פשוט כדאי שיהיה בבית אם הצוציקית פתאום תרצה לנשנש
- נראה לך שאני אוהב לראות סדרות ילדים? זה הצוציקית בוחרת מה לראות
- נשבע לך, הבלאגן היה ככה כשהגעתי! בטח הצוציקית בלגנה הכל
אבא בלאגן או לא אבא בלאגן? 🙂
- מה זאת אומרת למה אני רוצה לקנות כלב? זה יגרום לצוציקית להיות אחראית יותר!
- למה אני שומע רק שירים של מכבי חיפה באוטו? אני בכלל מעדיף שלמה ארצי, אבל הצוציקית מתעקשת על השירים האלה
- אני לא התלהבתי אבל הצוציקית ממש אהבה את הג'ימבורי היום, נראה לי שאלך איתה גם מחר
חפשו את אבא בלאגן בתמונה
בקיצור, הבנתם את הפואנטה.
אתם רוצים לעשות משהו? תגידו שהילד רוצה לעשות אותו…
אתם רוצים לחתוך באמצע ארוחה משפחתית? תגידו שהילד נורא עייף…
אתם רוצים לתפוס שנ"צ בשבת? תגידו שאתם הולכים להרדים את הילד ותרדמו ביחד איתו (בהנחה שהצלחתם להרדים אותו כמובן)…
וידוי אישי
אני חולה על סדרות ילדים. אני מסוגל לשבת כל היום, לראות סדרות ילדים ולהיות האדם הכי מאושר על אדמות.
פוקימון, דיג'ימון, יוגי-הו, מוש השור, דני שובבני, פאוור ריינג'רס, בוב ספוג, פופאי, סקובי דו ועוד ועוד…
נשים רגע בצד את העובדה שאני ילד מגודל, אני חושב שהעובדה שאני כל כך אוהב לראות סדרות ילדים היא כי זה גורם לי להרגיש צעיר, זה גורם לי להרגיש כמו ילד ובעיקר כי זה מעלה לי חיוך דבילי על הפרצוף שאני לא רוצה שירד.
אני זוכר שכשהיינו ילדים, היינו משחקים במשחקים פשוטים. תופסת, מחבואים, 5 אבנים, אג'ואים (גוגואים), גולות, תפסוני, דג מלוח וכו'.
אני גם זוכר שהמשחקים האלה היו מעלים לי על הפרצוף את אותו חיוך דבילי שיש לי כיום כשאני רואה סדרות ילדים.
אז בפעם הבאה כשאתם רואים את הילדים/אחיינים/בני דודים שלכם משחקים משחק שמזכיר לכם נשכחות, תצטרפו אליהם. אני מבטיח שזה יעשה לכם רק טוב 🙂
אבא בלאגן 
פינגבק: להיות שוב הילד של אבא שלי | תחתית החבית