חינוך מיוחד

05/10/2014 מאת elyasafyaakov 5 תגובות

מעשה שהיה כך היה:

אני הייתי במטבח והצוציקית שיחקה לה בסבבה שלה בסלון, כשפתאום נשמע קולה של חמותי "אולי תשים לה חולצה ארוכה? קר לה".
קר לה?? קר לה??? הילדה מזיעה יותר מאשה בהריון בחודש תשיעי בבית בלי מזגן באמצע אוגוסט ואת אומרת שקר לה??? נשבע לכם, אם הייתי מקבל שקל על כל פעם שההורים של מורן התערבו בחינוך של נויה, היה לי היום לפחות אלפמאות שקל (אלפמאות, מה ששמעתם. אני ירושלמי ובירושלים יש כזה מספר).

כמו שאתם יודעים (או שאתם מגלים עכשיו), אנחנו גרים מעל ההורים של מורן מאז שהתחתנו והצוציקית נולדה לפני שנה וחצי. בחישוב מהיר זה אומר שאני שומע הערות על צורת החינוך שלה כבר…שנה וחצי. כבר סיפרתי לכם בעבר על הזלזול בי כאבא מצד אמא של מורן, אבל הפעם אביא לכם דוגמאות שקשורות ישירות לחינוך שלה. אלו משפטים שאני שומע כמעט על בסיס יום-יומי מההורים של מורן והמחשבות שלי תוך כדי:

"אתה בטוח שלא קר לה?" אני בטוח. אם היה קר לה, היא הייתה נראית כמו דרדסית.
"אתה בטח שלא חם לה?" אני בטוח. למה? ככה.
"אתה בטוח שהיא לא רעבה?" אני בטוח. אם היא הייתה רעבה, היא הייתה פותחת את המקרר לבד ולוקחת אוקולד, אילקי, אעדן או שפשוט הייתה מתחילה לנגוס במדפים שם.
"אל תרים אותה מיד אחת" ניסית להרים אותה מהרגל, זה פחות נח לה.
"אל תזרוק אותה באוויר" מה כבר יקרה??? גם אותי בתור ילד זרקו באוויר פעמיים ותפסו פעם אחת, אני מבטיח לכם שלא נדפקתי מזה מזה מזה מזה מזה מזה מזה.
"היא מטפסת על הספה/כסא, היא תיפול/תשבור את הראש" מי קבע שהיא תיפול? ולמה בכלל להגיד דבר כזה?? על אפקט הפיגמליון שמעתם? וחוץ מזה, למה נראה לכם שזה מה שיגרום לה להפסיק את מה שהיא עושה? הצוציקית מתכוננת לככב בגודזילה 2 (בתור גודזילה) וצריכה לחדד את כישורי הטיפוס שלה. כל פעם שאני מקבל הערה כזאת, זה גורם לי להרגיש כאילו משהו דפוק בי ושההורים שלי טעו כששלחו אותי לבית ספר רגיל במקום לחינוך מיוחד…

אני יכול להמשיך עוד ועוד עם הדוגמאות, אבל נראה לי שהבנתם את הפואנטה. אני חי יום-יום עם מתקפות חוזרות ונשנות על הצורה בה אני מגדל ומחנך את נויה. מה כבר ביקשתי? שפעם אחת ההורים של מורן יבואו אלי ויגידו לי "אליסף, כל הכבוד לך על זה שכשאתה זורק את נויה, אתה גם תופס אותה. זה לא מובן מאליו", או אולי "ראיתי המון הורים שמרימים את הילדה שלהם ביד אחת, אבל אתה עושה את זה בצורה הטובה ביותר". טיפה מחמאות עוד לא הרגו אף אחד (ומסתבר שגם לא לטפס על הספה ולעשות קפיצת באנג'י לרצפה…).
אם נעצור לרגע את ההתבכיינויות ונהיה כנים, ברור לי שהחינוך שאני נותן לנויה לא מושלם ושגם אני עושה טעויות וכו', אבל ראבק! תנו לילדה להיות ילדה. הרי כולנו בתור ילדים טיפסנו, קפצנו, השתוללנו, פתחנו את הראש ויצא לנו מהמקום איזה איבר או שניים (לי בתור ילד היה בקע מפשעתי בשתי הרגליים וכן, אני עדיין מתפקד, תודה ששאלתם). כולנו בתור ילדים הכנסנו לפה חול/דשא/חצץ/ראש של איגואנה אין לי מושג על מה אתם מדברים…

בסופו של דבר, אם נהיה לרגע רציניים – אני אוהב את ההורים של מורן והלוואי ואוכל לתת לילדים שלי את מה שהם נותנים לנו (דיור חינם למשך 5 שנים. קנאה? סתם משמין), אבל יש גבול לכמות הביקורת שאדם מסוגל לספוג! אז אם יום אחד תמצאו אותי תלוי באיזה חדר, שתדעו שזאת לא המאפייה הכורדית שהגיעה אלי. חוץ מזה שאני לא צריך עזרה בחינוך הילדים כי יש לי כבר ספר הוראות קורע של  "עשה ואל תעשה עם ילדים". אתם בטח מכירים אותו אבל הוא ספר חובה לכל הורה (וגם למי שמתכנן להיות כזה בעתיד…).
ונסיים בבדיחה שאני ממש אבל ממש לא מזדהה איתה (למקרה שההורים של מורן קוראים את הפוסט הזה):
איש אחד עובר בכפר קטן ורואה התקהלות של מאות אנשים ליד איזה בית. הוא עוצר ושואל את אחד המקומיים: "מה קרה פה?"
"זה החמור של יוסף", עונה לו המקומי, "הוא בעט בחמותו של יוסף והרג אותה".
"הו, היא בטח היתה אשה נפלאה אם כל כך הרבה אנשים הגיעו".
"הם לא באו בשבילה", אומר המקומי, "הם באו לקנות את החמור".