מרתון עם רסיס בירך

27/04/2014 מאת elyasafyaakov 11 תגובות

הבזק של אור ואז פיצוץ. אני נופל על הרצפה ושומע את הצעקות והבכי של החברים מסביב. אני רוצה לקום ולעזור להם אבל אני לא מצליח לזוז. לאחר בדיקה של כמה שניות אני מגלה שאני לא מסוגל להזיז את רגל ימין ואז זה מכה בי – שיט, גם אני נפצעתי!
{לגרסה באנגלית לחצו כאן}

אני נכה צה"ל.
נפצעתי בתאריך 04/01/2009 במהלך מבצע "עופרת יצוקה" כאשר תפקדתי כסמל מחלקה בגולני. למי שלא יודע, סמל מחלקה הוא מספר 2 במחלקה ומחליף את הקצין במידה הוא לא יכול לתפקד. לפני המבצע הקצין שלי לקח אותי לשיחה ואמר לי שיש סיכוי שהוא ייפצע ושאקח זאת בחשבון, אז למדתי לעומק את ציר ההליכה שלנו ועברתי בראש על כל האפשרויות כדי שאם הוא ייפצע, אוכל להחליף אותו בצורה הטובה ביותר.
רצה הגורל, והוא באמת נפצע. עד היום אני צוחק על זה שהניתוח שעשה כדי לקבל אף חדש, גרם לו להיות פחות מכוער…
אני זוכר את רגע הפציעה כאילו זה קרה אתמול.  פצצת מרגמה שנחתה כ-10 מטר לידינו (כך נאמר לי בתחקיר שנערך לאחר מכן), גרמה למספר רב של פצועים ואני ביניהם. אני זוכר את הבכי והצעקות של החברים מסביב, את הבלאגן, את החברים שסחבו אותי על האלונקה, את החשש שלא אוכל ללכת שוב ולמרות זאת, את העובדה שדאגתי שהחברים שלי יפונו קודם ואני אתפנה בנגלה האחרונה.
עד היום אני שמח שאותם ערכים שיש בי – לא נעלמו פתאום כשהיה קשה.
בבית החולים עשו לי צילום וגיליתי שרסיס חדר לי לתוך ירך ימין. אני זוכר ששמחתי כשהבנתי שהרסיס פגע לי רק ברקמות ולא במשהו חמור יותר. מה שבתכל'ס זה אומר – זה שאני כמו תינוק, צריך ללמוד ללכת מחדש אבל שזה יקרה בסופו של דבר. אחד הרופאים שקיבל אותי, שאל אותי אם אני רוצה שינתחו אותי כדי להוציא את הרסיס.
"אם ננתח אותך, אז 50% שתהיה נכה בגלל שהרסיס צמוד לעצב ברגל שלך ויש סיכוי שנפגע בעצב במהלך הניתוח" הוא אמר.
ואם לא תנתחו אותי, שאלתי.
"אם לא ננתח אותך, יכול להיות שתחיה רגיל עד 120 אבל גם יכול להיות שהרסיס יחליט לזוז מחר, עוד שנה או עוד 30 שנה ואז הוא עלול לפגוע בעצב ולהפוך אותך לנכה".
עד היום אני שמח שהחלטתי לוותר על הניתוח. נכון שהרסיס עדיין תקוע אצלי ברגל אבל אני עם 2 רגליים מתפקדות ועושה בהם שימוש לא רע…

מרתון ירושלים 2014. ריצה של 42.2 קילומטר במשך יותר מ5 שעות. אני מצד שמאל

 

במהלך השיקום שלי (שארך כחצי שנה), עברתי מספר אירועים שאני לוקח איתי עד היום. היו אירועים שאני לא מאחל לאף אחד, כמו לשכב על מיטה ולהשתין לתוך בקבוק כי אני לא יכול לזוז ואני מתבייש לבקש ממישהו שייקח אותי לשירותים, או הלוויה שהייתי בה עם כסא גלגלים. מצד שני, בזכות הפציעה זכיתי להכיר דמויות של מלאכים שמסתובבים בינינו כמו משפחה מדהימה, שהקשר הראשוני בינינו נוצר כשהגן של הבת הקטנה שלחו מכתבים לחיילים והתמזל מזלי שהמכתב של שקד הגיע אלי. עד היום אני שומר על קשר עם המשפחה ובמיוחד עם אמא של שקד – אלה. משפחת כוכבי היקרים – תודה! מלאך נוסף הוא ארז יער – עורך דין מדהים ואדם טוב עוד יותר, שייצג אותי בחינם מול משרד הביטחון מכיוון שהוא לא מאמין שחיילים קרביים שנפצעים במלחמה צריכים עוד לשלם על זה כסף. ארז הוא דוגמה לאדם שרק מלשבת איתו 5 דקות, אתה כבר יודע ששמור לו מקום בגן עדן.

באתר של ארז מופיע המשפט: "מי שאינו מוכן לעמוד מאחורי הלוחמים שלנו, מוזמן לעמוד לפניהם…". את המשפט הזה צריך להדפיס על חולצות ולהפיץ על סטיקרים.
לפני מספר שבועות הייתי במילואים ויצא לי לחשוב על אותם משתמטים, על אותם אנשים שלא יודעים מה זה אומר לתת מעצמך 3 שנים (ועוד כמה שנים טובות במילואים) כדי ששאר האנשים במדינה (אלה שכבר תרמו את שלהם), יוכלו לישון בשקט. כשאני שומע על אדם שמשתמט בכוונה תחילה משירות צבאי, בא לי לתת לו כאפה כדי לעורר אותו. הלו? מה נסגר איתך??? כשפעם בכמה זמן צצים להם כמה שמיניסטים הזויים שחותמים על מכתב שהם מסרבים להתגייס, אני פשוט בטוח, ב-ט-ו-ח שכשהם היו ילדים קטנים, זרקו אותם באוויר פעמיים ותפסו אותם רק פעם אחת. רק זה יכול להסביר מדוע משהו בתוך הראש שלהם פשוט לא עובד!

אני מחכה ליום שבו הילדים שלי יתגייסו.
אני מחכה ליום שבו הם יתגייסו, לא בגלל שבא לי לישון פחות שעות בלילה מהידיעה שהם נמצאים אלוהים יודע איפה וגם לא בגלל שאני רוצה עוד כמה שערות לבנות על הראש. אני מחכה ליום שבו הם יתגייסו מכיוון שגיוס לצה"ל הוא ערך עבורי. ערך שאני מתכוון להנחיל לילדים שלי. וכמו שאר הערכים שאני חי לפיהם, גם את הערך הזה אני מקווה שהם יספגו לתוכם.

החולצה כבר מוכנה

—————————————————————————————–
אם אהבתם את הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד שמאל למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש.     את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

רשימת הפוסטים המלאה של שאר חברי הפרלמנט:

דואג לילדים: ברק שטרית – קרבי זה הכי, אבא?
בנאמנות אמיתית: טל חן – אחריי.
מטיל ספק: גבריאל ויינמן – תם טקס יום העצמאות. תחלנה חגיגות יום הזיכרון.
בועט במוסכמות: עומר להט – לא כולם חייבים לעשות צבא.
סומך ובוטח: גיא רוה – עוד 7 שנים ואיתי על מדים.
נלחם בסטטיסטיקה: אילן שיינפלד – שני זוגות נעליים צבאיות.
מביט בילדים: יובל אדם – ילד הולך לצבא.