על יום כיפור, בניית מלון וכיבוש העולם

27/09/2014 מאת elyasafyaakov 13 תגובות

האנשים ביום כיפור מתחלקים לשני סוגים: 1. אלה שבשבילם זה יום קדוש, יום שבו נחתמים ספרי החיים והמוות והיום שבו נקבע אם הם צדיקים, רשעים או איפשהו באמצע. 2. אלה שנזכרים שיש להם אופניים או רולרבליידס במחסן, מנערים מהם את האבק ושולחים את הילדים שלהם לרכב בכביש.
אני במשך שנים רבות הייתי מהסוג הראשון. הייתי הולך לבית הכנסת, מתפלל בחרדה ומקווה שההוא שם למעלה יחליט שהייתי נחמד השנה ולא שובב (סוג של naughty or nice אם תרצו). במהלך השנים עברתי תהליך שבסופו הגעתי לאיפה שאני היום – דאיסט (אדם המאמין שאלוהים ברא את העולם, אך אינו מתערב במה שקורה) שהולך עם כיפה על הראש. 

יום כיפור, בניית מלון וכיבוש העולם

כמו שכתבתי מקודם, בעיקרון ביום כיפור נקבע לנו האם אנחנו צדיקים או רשעים וכנגזרת מכך – האם אנחנו נהיה בספרי החיים או המוות. תסלחו לי אבל אני לא מוכן לקבל את זה. אני לא מוכן לקבל את זה שמישהו אחר (וזה לא משנה מי), יחליט בשבילי האם בשנה הקרובה אני אמות או לא. הרי אם הכל נקבע מראש, זה אומר שאין בשביל מה להתאמץ? אם הכל נקבע מראש, אז מה בעצם אנחנו עושים פה על פני האדמה??? אני מאמין שיש רק אדם אחד שיקבע מה אעשה וזה אני. אני אחראי למעשים שלי ולא אף אחד אחר, כך אני חי את חיי וכך ארצה לחנך את ילדיי.
כמו שכבר הבנתם, כנראה שאם תחפשו אותי ביום כיפור אתם לא תמצאו אותי בבית הכנסת. אני כנראה אהיה בבית, בונה עוד מלון במונופול או כובש את העולם ב"ריסק". מבחינתי יום כיפור זה פשוט עוד יום שבו אני יכול לבלות עם ילדיי, בין אם זה במשחקי קופסא, רכיבה בחוץ על אופניים שהעלו אבק במחסן או אפילו הרכבת פאזלים של אלף חלקים (אני מת להרכיב פעם אחת פאזל כזה). אשתי היקרה כל הזמן מזכירה לי שהבטחתי לה שהילדים שלנו ילכו לבית הכנסת בחגים ואני זוכר את ההבטחה הזאת ולא בורח ממנה. להגיד לכם שאני אעדיף אם הילדים שלי ירצו להישאר ביום כיפור בבית ולא ללכת לבית כנסת ולהידחס לחדר שנמצאים בו 100 אנשים שמריחים כאילו יצאו הרגע מבילוי עם מוישה אופניק? ברור שכן! אבל אם הם ירצו ללכת לבית הכנסת אז אני אלך איתם. מבחינתי המילה של אדם היא אחד הדברים הכי חשובים שיש לו. הבטחתי – אקיים, גם אם אני לא אוהב את זה.
ולגבי בקשת הסליחה שהיא אחד המרכיבים העיקריים ביום כיפור – אני מתכוון לחנך את ילדיי להשתדל לא לפגוע באף אחד ולבקש סליחה אם כן במשך כל השנה, לא בגלל שהם חייבים או בגלל שהם מפחדים שמישהו ידון אותנו למוות על כך, אלא פשוט כי זאת הדרך שלדעתי צריך לחיות את החיים, בתקווה שהם  גם יחשבו כך כשיגיעו לגיל שבו יוכלו להחליט לבד.
מאחל לכם שנה טובה, שנה של נתינה, עשיית מעשים טובים וגרימת אושר לאחרים ולעצמכם.