אבא בלאגן

על פחדים ומה עושים כדי להתגבר עליהם

21 תגובות

האם שמעתם פעם על פוביה שנקראת אנטידאופוביה? אם כן אז אני ממש (אבל ממש) מרחם עליכם. אנטידאופוביה הוא הפחד שבמקום כלשהו בעולם, יש כרגע ברווז שצופה בכם. כן כן, מה ששמעתם!
יש הרבה פוביות בעולם. יש פוביות מוזרות יותר כמו אוקטופוביה שזה הפחד מהמספר 8, או צ'אטופוביה שזה הפחד משיער (הנה תירוץ בשבילכם למה אתם מקריחים), ויש פוביות מוזרות קצת פחות כמו אגורופוביה שזה פחד שמונע מכם ללכת למקומות ציבוריים ופתוחים או אביופוביה שזה פשוט פחד מטיסה…

לכולנו יש פחדים. חלק מהפחדים שלנו הגיוניים וחלקם קצת פחות, אבל בסופו של דבר יש פחדים שהם אוניברסליים וכולנו חולקים אותם.
אני חושב שאם הייתי צריך לדרג את 5 הפחדים הכי גדולים שלי, הסדר שלהם היה ככה (ואני מניח שאתם חולקים איתי לפחות שלושה מהפחדים האלה):

במקום החמישי – הפחד למות כשאני לובש דווקא באותו היום את הבוקסר עם החורים (אני כבר רואה איך מורן נוזפת בי על זה, אפילו שאני כבר נמצא עמוק בתוך הקבר).
במקום הרביעי – הפחד להשתין במכנסיים מול הרבה אנשים (כמו שקרה לנשיא קולומביה!).
במקום השלישי עם מדליית הארד – הפחד לגלות יש לי פוביה מפחדים, או בשמה המקצועי "פובופוביה" (אמיתי לחלוטין!).
במקום השני והמכובד עם מדלית הכסף – הפחד לגלות יום אחד שאני קרוב משפחה של ג'סטין ביבר (אני לא צריך להסביר לכם למה).

ובמקום הראשון עם מדליית הזהב – הפחד הכי גדול שלי שאני מקווה שלעולם הוא לא יתממש הוא… שהילדים שלי יאהדו את ביתר ירושלים.

אתם בטח חושבים שאני משוגע, אבל תנו לי להסביר לכם למה ואני בטוח שתבינו.

1. אני אוהד של מכבי חיפה מאז שאני זוכר את עצמי.
2. גדלתי בירושלים.

אם אתם לא מהנהנים עכשיו בהבנה ומרחמים עלי, אז כנראה שאתם לא מבינים את השילוב של השניים…
לגדול בתור אוהד של מכבי חיפה בירושלים, זה מסוג הדברים שאני לא מאחל לאויבים הכי גדולים שלי (טוב, בעצם אני כן). זה לבוא כל יום לבית הספר בידיעה שאני הולך לעבור התעללות פיזית ומילולית (ואני אחסוך פה את הדיון, מבחינתי ההתעללות המילולית הרבה יותר כואבת), זה לדעת שאסור לי לשמוח כשהקבוצה שלי מנצחת (מי שכדורגל בדמו, בוודאי מבין כמה זה קשה), אסור לי ללכת לבית הספר כשביתר מפסידה (וזה קרה לא מעט…) וזה לדעת שלא משנה מה אני אעשה, לעולם לא אהיה חלק מ"החבורה" מכיוון שאני שונה וחריג.
בסופו של דבר, זה מסתכם בדבר אחד ועיקרי – לקוות שכל יום אחזור לבית באותו המצב שבו הלכתי אליו.
אני  לא מבקש שתרחמו עלי, ממש לא. אני פשוט מנסה להסביר לכם את הפחד הגדול ביותר שלי.

למי שלא יודע, צבע המדים של ביתר הוא בצבע צהוב. עד היום אני לא מסוגל לחיות בשלום עם הצבע הזה בגלל מה שהצבע הזה מזכיר לי – אין לי בגדים בארון בצבע הזה (וגם לא לאשתי) וכמה ימים לפני החתונה אשתי העבירה את כל הבגדים הצהובים שהיו לה בארון כי כשאני רואה את הצבע הזה אני מקיא טיפה בפה (שיתוף יתר? לא נורא, אתם תחיו).
עד היום חברים שלי צוחקים עלי שיש לי בעיה עם הצבע הצהוב. הם חושבים שזה מטומטם, ילדותי ומה לא. הם רק לא מבינים שמאחורי הבעיה הזאת, מסתתר פחד עמוק.

את הסיפור הבא לא הרבה מכירים. מה זה לא הרבה? להערכתי רק שניים או שלושה אנשים בחיי מכירים אותו.

כשהייתי נער (להערכתי באזור גיל 13), נסעתי למשחק של מכבי חיפה מול ביתר באצטדיון טדי בירושלים. אני לא באמת זוכר מה הייתה התוצאה של המשחק אבל לעולם לא אשכח את מה שקרה בסיומו.
כשנגמר המשחק, צעדתי לתחנת האוטובוס כשאני לבוש בצעיף של מכבי חיפה אבל כשהמעיל שלי מכסה אותו (כבר אז הבנתי כמה זה מסוכן ללכת עם צעיף גלוי של קבוצה אחרת בירושלים). לצערי כנראה שחלק מהצעיף בצבץ החוצה וכשהגעתי לתחנת האוטובוס, 3 אוהדים של ביתר גילו את הצעיף, משכו אותו ממני והתחילו לדחוף אותי. תוך רגע זה נהיה אמבוש מטורף כשאני חוטף מכות, קללות ויריקות. מרחוק אני רואה את האוטובוס מתקרב ואני זוכר ששמחתי וחשבתי שניצלתי. מסתבר ששמחתי מוקדם מדי…
כשעליתי לאוטובוס, הבנתי שנכנסתי לגוב האריות. האוטובוס היה מלא באוהדי ביתר ונאלצתי לעמוד כל הנסיעה ליד הנהג כשאני חוטף יריקות, סטירות, צ'אפחות ומה לא.
הנהג לא עשה כלום ולא העיר להם. במחשבה לאחור, כנראה שאם היה עושה משהו הוא היה חוטף בעצמו.

אני תמיד אומר לעצמי שבמהלך החיים שלי עברתי 2 טראומות, אחת מהן הייתה כשנפצעתי בצבא, ועל השנייה קראתם עכשיו.

נתבקשנו השבוע בפרלמנט לכתוב על הילדים שלנו, על מה אנחנו מפחדים שהם יהפכו להיות ועל מה אנחנו עושים בנידון.
אז כמו שכבר הבנתם, אני מפחד שהילדים שלי יהיו אוהדי ביתר. לא בגלל שאני שונא את הקבוצה הזאת אלא בגלל שהאוהדים שלה מככבים בפחד הכי גדול שלי, בסיוט הכי גדול שלי.
ואם אתם שואלים מה אני עושה בנידון, התשובה לכך מבחינתי היא ברורה. אני עושה הכל ,אבל הכל, כדי שהסיוט הזה לא יתממש!
בין אם זה אומר למנוע ממנה צעצועים צהובים ובין אם זה לדאוג שהיא לא תלבש בגדים עם הצבע הזה, פשוט כי זה מזכיר לי משהו שאני מנסה מאוד לשכוח.

עדיין חושבים שאני משוגע?

נויה בחרה את זה לבד, נשבע לכם.

נויה בחרה את זה לבד, נשבע לכם.

 

 

 בזמן שאני מדבר על פחד, האבא הזה מדבר על כך שהילדים שלו לא יצאו כמוהו וזה בסדר מבחינתו. כמעט.
לחצו כאן. לא תתחרטו!

—————————————————————————————————————

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של ערוץ המשפחה של Xnet, הקליקו כאן

 

רשימת הפוסטים המלאה של שאר החברים בפרלמנט:

רק לא ילד ערס: עומר להט – אל תסתבך עם פושטקים
שלא יצביע ליברמן: יובל אדם – ילד גזעני
שלא יהיה כמו כולם: גבריאל ויינמן – על העיוורון
גרוש, נכה, עני או הומוסקסואל: גיא רוה – האם באמת יש דבר שאני מפחד שאיתי יהיה כשיהיה גדול?
מאנייק חסר כבוד: ברק שטרית – ערכים טובים או מאניק חסר כבוד

21 מחשבות על “על פחדים ומה עושים כדי להתגבר עליהם

  1. אני אוהד מכבי חיפה עם אבא אוהד בית"ר. יום אחד הוא קנה לי לאחי ולו כרטיסים למשחק בית"ר נגד חיפה בטדי (3:1 חיפה, היה אדיר). הבעיה – הוא קנה אותם ליציע של בית"ר. מזל שהיה לנו מעיל להסתיר את החולצות הירוקות. שלא לדבר על זה שאת הגולים של חיפה לא חגגנו…
    במקרה אחר הוא קנה לי ולחבר כרטיסים ליציע של בית"ר, הפעם "בטעות". למזלי השוטרים במגרש היו מספיק חכמים להעביר אותי ואת החבר ליציע של האורחים.. אין ספק, גם אני מפחד מילד אוהד בית"ר!

    אהבתי

  2. רק תזכור סיפור קטן – כשהייתי ילד ההורים שלי לא נתנו לי להתקרב לקולה. הרץ קדימה 15 שנה לצבא, כל מה ששיתי מהבוקר עד הלילה זה הקולה שלא נתנו לי בתור ילד…
    סתם נקודה למחשבה.

    אהבתי

    • ומה אם היו מביאים לך ספרייט במקום קולה ואומרים לך שזה יותר טוב ויותר טעים?
      זה בדיוק מה שאני עושה, נותן להם את הצבע הירוק ואת האהדה למכבי חיפה במקום הצבע הצהוב וביתר…

      אהבתי

  3. אני יכולה להבין את רגשותיך, אבל אני ממש מפחדת שהילדים שלנו יעברו התעללות בגלל כדורגל. לכן אני אישית אעדיף שיאהבו לראות משחקים בטלויזיה מדי פעם וכמה שפחות ילכו למשחקים!!!
    זה לא הגיוני לשלוח ילד למשחק כדורגל תמים ולפחד איך הוא יחזור מהמשחק…

    אהבתי

    • מסכים שהמצב במגרשים היום לא אידיאלי (בלשון המעטה), אבל מצד שני זכורים לי המון רגעים מאושרים מהמגרשים ואין שום סיבה שבכלל כמה מטומטמים אני אפסיק (וגם לא הפסקתי), לבוא למגרשים…

      לכל דבר יש פתרונות, למשל אפשר ללכת לראות משחקים של מכבי חיפה באירופה…

      אהבתי

    • אין ספק שאתה משוגע, אבל משוגע על מכבי חיפה 🙂
      אני מסכימה איתך מורן, גם אני מפחדת שהילדים שלי יחזרו אחרת ממשחק כדורגל.. פה ושם ללכת למשחק זה נחמד, אבל לא באופן קבוע..
      הזכרת פחד מטיסה וקשה לי להתעלם מזה שזה הפחד האמיתי והרציני שיש לי כבר שנים, אבל לאחרונה כמוסת לקטיום אחת פותרת את הבעיה וכל טיסה (אפילו האחרונה שלי לארצות הברית) עוברת בסבבה

      אהבתי

  4. פינגבק: אז מה תרצה להיות כשתגדל? | צופה מהצד

  5. פינגבק: אל תסתבך עם פושטקים | על כוס קפה | The Cappuccino

  6. מקרה פרטי ועצוב של אדם , אני נולדתי וגדלתי בירושלים והייתי אוהד הפועל ירושלים, כשהרוב אוהדי בית"ר מדובר באמצע שנות ה70 עד אמצע ה80 מעולם לא חוויתי מכות שנאה התעללות או מה מהדברים שהבחור מספר על רקע האהדה שלי ורוב האנשים שהייתי בסביבתם היו אוהדי בית"ר בשכונה תלפיות, בבי"ס גאולים וזלמן ארן וגם בתיכון במכללת אורט .זה היה תקופה שהפועל ניצחה בדרבים והייתה יריבות אמיתית מעולם לא הרגשתי מאויים הייתי בדרבים בימק"א עם חולצה אדומה אפילו ביציע העץ וביציע האבן תמיד התגרו בי ואני התגריתי בהם במילים ותמיד נגמר באהבה (לא הייתי ביריון או ערס או משהו כזה…) עם כל הכבוד מדובר במקרה פרטי של אדם פרטי בסיטואציה פרטית שמכתים קבוצת אנשים שלמה הפעם אוהדי בית"ר וחבל.
    זה לא מתאים ולא יאה זה כמו שיעלה אוהד הפועל חיפה ויספר על סיטואציות מחייו ועל התנכלות של אוהדי מכבי חיפה ואיך הרסו לו את החיים, ובטוח יש כאלה (פנה למודי בראון…) מציע לך להתגבר, בין אוהדי בית"ר ישנם אנשים נפלאים וכאלה שפחות לא בשונה מאוהדי מכבי חיפה, תל אביב וכו.
    אז בשביל האיזון האנושי ובשבילך תסלח ותתגבר, כולנו חטפנו מכות כילדים .
    בכבוד רב

    אהבתי

  7. פינגבק: ערכים טובים או מניאק חסר כבוד - אבא בא, רק רגע!

  8. פינגבק: כל הפחדים כולם | אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר

  9. פינגבק: המונדיאל ואומנות אחזקת המשפחה | אבא בלאגן

  10. פינגבק: זכרונות ממונדיאלים קודמים | תחתית החבית

  11. פינגבק: איש באמונתו יחיה… האומנם? | אבא בלאגן

  12. אליסף מגיל קטן הלכנו למשחקים והפחד הכי גדול שלנו היה שנחטוף מכות רק בגלל שחטאנו שאנחנו אוהדים קבוצה שונה. אתה בטוח זוכר איך היו משאירים אותנו ביציע אחרי המשחק שעה ואפילו יותר כאילו אנחנו נמצאים בגונגל שיש הרבה אריות וחיות טרף שצמאות לדם. ומה שמצחיק שגם המעשה השטותי הזה של המשטרה לא הרגיע את חיות האדם בחוץ. אני לצערי גם חוויתי את אותם חוויות כילד תמים שבסך הכל רצה לראות להרגיש ולהיות חלק מהאהבה הכי גדולה שהיא מכבי חיפה. אני מאד אבל מאד מבין ומסכים איתך בצעד הזה של הללבוש צהוב שאתה לא לובש ושאר משפחתך. אני יגלה לך סוד מהפעם הראשונה שאמרת לי את זה אימצתי את המהלך וכבר כמה שנים אין בארוני פריט צהוב. נהנתי מאד והתחברתי לפוסט תמשיך לכתוב!!

    אהבתי

  13. פינגבק: האהבה הראשונה שלי – הצד שלה | דוקטור סדר

  14. פינגבק: על לידות שקטות, קוצר זמן ואימונים קצרים | אבא בלאגן

  15. פינגבק: על לידות, קוצר זמן ואימונים קצרים | אבא בלאגן

להגיב על . לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s